הר בני רסן, הוא הר געש רדום שברמת הגולן, מדרום לקונטרה, ממזרח לעין זיוון ומצפון לאלוני הבשן. גובהו 1,072 מטר מעל פני הים.

כביש אורך מספר 98, חוצה את רמת הגולן מהחרמון שבצפון אל מבוא חמה שבדרום, צמוד לגבול המזרחי של ישראל עם סוריה. הוא למעשה הכביש המזרחי ביותר של מדינת ישראל, מדרום לקונטרה, עובר כביש זה למרגלותיו המערביים של ההר, הר בני רסן.

על פסגת ההר שוכנת כיום, חוות רוח לייצור חשמל שהוקמה ב-1993 ומשמשת את יישובי הסביבה. מורדותיו של ההר ממזרח, מדרום וממערב הם חלק משמורת הטבע "רכס בשנית".

במקום זה, בשמורת הטבע, על הכביש למרגלותיו המערביים של ההר, 20 שנה לפני הקמת חוות טורבינות הרוח עליו, התרחש הסיפור שלי.

נחזור קצת אחורה, בתשיעי ליולי שנת  1973 (שנתיים וחצי מאז שחרורי מצה"ל), נשאתי לאשה את עדינה, אותה הכרתי בשירותי בבית הספר לשריון.
בשישי לאוקטובר, כשלושה חודשים לאחר מכן, פרצה מלחמת יום הכיפורים.

בין יום נישואי ליום פרוץ המלחמה, הספקנו עדינה ואני לצאת פעמיים לחו"ל. ל"ירח דבש" בגרמניה (נסיעה ראשונה שלי לחו"ל) ועוד נסיעה לארה"ב. חזרנו מארה"ב בשבוע שלפני פרוץ המלחמה.

הסיפור שלי מתפרס על ימים ספורים בלבד. אני בחור צעיר (בן 24) אמנם עם שתי רגליים על הקרקע אבל, עם הראש בעננים. מוצדק כי, בשלושה חודשים חוויתי מאורעות מרוממי רוח ביותר.

נישואים מאושרים לאהובתי, יציאה ראשונה לחו"ל וטיול מדהים לארה"ב. זמן מה קודם, רכשנו דירה ועמדנו להתחיל בשגרת חיינו.... ואז, פרצה המלחמה.

 

 

הסיפור שלי, מספר גם את סיפור "יום הכיפורים" של ישראל. גיוס המילואים ביום הצום החשוב כל כך לעם היהודי, הטנקים הלא מזוודים ולא מוכנים במחסני החירום, ההתארגנות בימחי"ם,

היציאה החפוזה למלחמה לא מוכנים ולא מצויידים כראוי, הנסיעה על הזחלים אל רמת הגולן, המעבר על גשר בנות יעקב,

 

 

 

 

העלייה בנסיעה על זחלים לרמת הגולן, המעבר (ממש כמו בתמונה הבאה)  ליד המחנה המרכזי ברמה, נפח, שהיה מוקף כבר על ידי הסורים,

הגעה לעין-זיון שממזרח לנפח (בשטח שנמצא כבר בידי הסורים)

 

פנייה עם הטנק דרומה על כביש מספר 98 והגעה למרגלות הר בני רסן.

במפה, רואים כי המקום עליו אני מדבר (מעל האות "ר" של הכיתוב "כח הראל") נמצא בעורף הכוחות הסוריים, מסומנים באדום ממערב בעלייתם על נפח.

במשך כל הימים שעליהם אני מספר, היה המקום הפסטורלי הזה, מוכה בארטילריה סורית כבדה ורועשת.

סיפורי נכתב אז, בצמוד ומיד אחרי קרות האירועים. הייתי, כאמור בן 24 בלבד בהעלותי אותו על הכתב ורשמי האירועים ניכרים בוודאי באופן כתיבתי.
מצאתי, כי הורדת הסיפור ממני אל הכתב, היוותה עבורי כנראה, הריפוי האישי מהטראומות שעברתי. בכך נטשתי כביכול את "העבר" ולא עסקתי בו כמעט 47 שנים.
לא שיניתי ולא ערכתי את הסיפור אותו אני מביא כאן פעם ראשונה.

*

התמונות הן מתוך סרט "חטיבה 679 במלחמת יום הכיפורים" בבימויו של שלמה אבידן.

*

*

זה הוא ה"יום כיפורים שלי":

חמישה ימים ממלחמת יום הכיפורים שלי (סגן רפאל מטלון)
נכתב בצמוד לאירועים, עוד בשנת 1973, בהיותי בן 24.

1)    שבת יום כיפור 6/10/73 – מתעורר ב"סלון לכלות", רעש מכוניות בחוץ, אני מרגיש שכנראה יש משהו אבל, ממשיך לשכב.

דפנה מופיעה ומודיעה כי צלצלו מהיחידה ובקשו שאהיה בבית ושאתקשר עמם.

אני ממשיך לשכב עוד קצת אולם מחליט להתלבש והולך הביתה לטלפון.

תחילה מתקשר לראשי החוליות ומתריע כי ישבו בבית. לא את כולם אני תופש. בינתיים מתקשר ליחידה.

עונה לי פקיד, שכנראה משיב אוטומטית אותה התשובה לכל מי שמתקשר "תגיע מהר ליחידה".

"איך, האם יש הסעה ?" אני שואל.

"אין הסעה, תגיע מהר בטרמפים"

נו, לך תגיע בטרמפים ביום כיפור. אבל, אם צריך, אגיע....

אני מוריד את המדים ומתחיל להתלבש. אימא מכינה בינתיים אוכל, צריך לשבור את הצום.

כולם מסתובבים סביבי נותנים עצות ומנסים לעזור.

אבא נותן לי ספר תהילים קטן שאשא בכיס חולצתי משך כל המלחמה.

לפני שאני יוצא לדרך, אני מחליט שכנראה איני צריך להגיע בכוחות עצמי, כי עלי לגייס את שאר אנשי יחידתי תושבי בת-ים. כי אני ראש אזור גיוס...

לכן, אני מצלצל שנית ליחידה. עונה לי אותו פקיד "אוטומטי". אני קוטע את דבריו ומבקש לטלפון נציג מהיחידה שלי.

לבסוף, עונה לי פקידה מיחידתי ובאמת מאשרת כי עלי להמתין בבית עד הגיע צווי הגיוס שלי. אז, עלי לגייס בבת-ים.

אני מתקשר שנית לראשי החוליות ומודיע להם להתחיל להודיע לאנשי החוליות כי ימתינו בבית לבוא הצווים. למי שאין לו טלפון, אני ניגש אליו ומודיע לו אישית.

מעניין שכל מי שנוסע לצרכי גיוס, תולה על מכוניתו "בשרות צבאי" או "בשירות ביטחון" ועל מכוניתי מתנוסס שלט "למכירה".

 

בינתיים נשמעת סירנה, פותחים רדיו ויש שידורים בעברית. ישנן סיסמאות וקריין החדשות מודיע כי פרצה מלחמה בצפון ובדרום.

מתקשרים מהיחידה ומודיעים לי כי הצווים יגיעו ב 3.30 לבית ספר ברמת אביב וכי עלי להיות שם.

אני נמצא שם בזמן.

הצווים מגיעים שעתיים מאוחר יותר. לפני לכתי, אני מטיל על אחד מסגניי להתחיל בגיוס ללא צווים ובאמת כשאני מגיע למקום הגיוס בבת-ים, חלק ניכר מהחבר'ה כבר נמצאים במקום.

בשלב מסוים של הלילה, אני משלח את רוב החבר'ה באוטובוס צפונה. בינתיים מגיעה עדינה לראות מה עושה בעלה במוצ"ש ומציידת אותי בחבילה של "דברים טובים".

מאוחר יותר, מגיע נהג מתנדב עם פתק ביד, הוא נשלח להביא אותי על מנת שאצטרף לאוטובוס היוצא צפונה.

אני מגיע לפילון (צמוד לישוב אליפלט שליד ראש-פינה) – מקום הריכוז של היחידה שלי – חט' 679,  ביום א לפנות בוקר.

 

2)    יום ראשון, 7/10/73     - שעה מוקדמת של בוקר אולם התכונה רבה.

הרבה אנשים, צוותים מזוודים טנקים, משאיות מקרבות תחמושת וציוד עד הטנקים וכל מי שפנוי, נותן יד למתכוננים.

אני מתחייל רשמית, מוסר את תעודת הקצין שלי לפקיד ומוציא מהארנק את כל המסמכים שאין צורך לקחתם למלחמה.

משאיר בארנק תמונה של אישתי.

פגישות קצרות עם החברה שלא התראינו הרבה זמן ונגשים למלאכה.

פגישה עם המ"פ שלי, בני, שמדווח לי קצרות על המצב בחזית ובבסיס. שם נלחמים טנקים בודדים שהספיקו לעלות ומנסים לעצור פלישה אדירה של סורים שעוד מעט וישלימו את כיבוש הרמה כולה.

בבסיס מצוותים צוותים מאנשים שמגיעים וכל צוות מתחיל בהכנת טנק למלחמה.

כל טנק שמוכן, עולה לרמה ומצטרף לגדוד שנלחם כבר בסורים.

בשלב ראשון, אני עוזר בהכנסת תחמושת לטנק המ"פ וכשהוא כמעט מוכן, המ"פ יוצא לדרך. הוא מבקש שאצא איתו ולכן אנו מורידים מטנק שכמעט מוכן את המט"ק ואני תופש את מקומו.

אני עוסק בהכנות אחרונות כשהסמג"ד מופיע לידי על ג'יפ ומבקש ממני להזדרז ולצאת לרמה.

אני מסביר שהטנק עדיין אינו מוכן. הוא מבקש שאסתפק בכך ואצא לרמה עם הטנק כמו שהוא...

המ"פ ואני יוצאים לדרך. בשביל המוביל מהמחנה (פילון שליד ראש-פינה) לכביש, הטנק של המ"פ נתקע. הוא מוריד אותי מהטנק וממשיך בדרכו על הטנק שלי ואני נשאר על הטנק התקוע.

בינתיים מתקרב אלי טנק נוסף, אני (קצין, מ"מ) עוצר אותו, מוריד את המט"ק, תופש את מקומו ויוצא בדרכי לכיוון גשר בנות-יעקב.

הנסיעה היא על הכביש (כביש 90 מראש-פינה צפונה ואח"כ, מצומת מחניים, מזרחה על כביש 91) בין מכוניות וליד מקומות ישוב. את המכוניות שנעצרות בשיירות, אני עוקף ודוהר קדימה.

אזרחים שבצדי הדרך, מברכים בשלום ולהתראות. ליד אחד הקיבוצים, ספגנו את "ההפגזה הראשונה" – לצד הדרך ניצבים כמה בחורים ובחורות וזורקים לנו ו/או עלינו תפוחים. אין לנו זמן לעצור ולקחת לכן, מנסים לתפוש כמה תפוחים באוויר. ההצלחה האירה לנו פנים....

בירידה לגשר בנות-יעקב, נתקע הטנק – הילוך נתפש.

 

בדרך כלל, ניתן לשחרר את ההילוך ע"י אנשי הצוות. כנראה שהמקרה שלנו הוא קצת חמור ואנו לא מצליחים. אני יורד מן הטנק ולידי נמצא צוות הטלוויזיה ומצלם את הקרבות שנראים מרחוק. אני חוטף שיחה קצרה עם שמעון טסלר (שנראה אגב, בדיוק כמו בטלוויזיה) ולסיום שיחתנו הוא מבקש ממני להגיע מהר לרמה. הוא חוזר משם ויודע לאמר לי כי זקוקים לנו שם...

 

אני פוגש, למזלי, חוליה טכנית של חטיבה אחרת ומכונאי שלהם, מבצע תיקון מהיר ואני ממשיך בדרכי. חוצה את הגשר ומתחיל לטפס לרמת הגולן. אני נמצא בקשר אלחוטי עם בני המ"פ שכבר נלחם. אני מודיע לו על מקומי ושואל היכן הוא נמצא כי ברצוני להצטרף אליו.

בתשובתו, הוא מורה לי להמשיך על הכביש עד שהוא יעצור אותי וזאת אני עושה.

אני גומר לטפס תוך עקיפת שיירות רכב מגיע לבית המכס העליון ומתחיל לדהור ברמה על ציר "יבשה" לכיוון מזרח.

עובר את הכפר עלקה, מתקשר למ"פ והוא משיב לי תשובה זהה – להמשיך על הציר.

אני מגיע לכפר נפח. הקרבות כבר מימיני בטווחים קרובים. אני שומע את המלחמה ואפילו רואה אותה.

המחנה שליד נפח, היה כבוש ושוחרר כמה דקות לפני שהגעתי אליו.

 

לפני שיירה של טנקים ואני נעצר אחרי השיירה.

שיחה קצרה עם המ"פ והתשובה זהה. לכן, אני עוקף את השיירה וממשיך מזרחה.

בעקיפה, אני מזהה את זוהר, מ"מ חבר שלי, על אחד הטנקים בשיירה, אנו מחליפים נפנוף ידיים ואני ממשיך בדרכי.

מעכשיו אני נמצא באזור הקרבות, אזור שנכבש אתמול על ידי הסורים. אזור שעדיין טנקים סורים נמצאים בו. מימיני מתחולל קרב טנקים "שין בשין". לצידי הכביש, כלים פגועים שלנו ושלהם שעדיין בוערים.

 

את זוהר, החבר שפגשתי בשיירה שעקפתי, פגשתי שנית כשבוע אחרי הפסקת האש ואז הוא תופש אותי ואומר, אתה זוכר שעקפת את השיירה שלי . ובכן, חמש דקות לאחר שעקפת והמשכת בדרך, תקף אותנו כוח שריון סורי גדול. תפש אותנו על הכביש ועד שהספקנו להבין מה שקורה, לרדת מהכביש ולתפוש עמדות, נאלצנו להשאיר מספר גדול של כלים פגועים והיו לנו המון אבדות. הרבה חברה נהרגו שם.

"ממש היה לך מזל שעקפת והמשכת".

עקיפת השיירה חמש דקות לפני שהותקפה, מהווה את הנס הראשון שקרה לי במלחמה זאת.... ועוד יהיו ניסים.

 

כאמור, אני על "יבשה" בדרכי מזרחה. ישנה דרך שפונה דרומה לכיוון הקרבות. אני מחליט לפנות דרומה ולהיכנס לקרב. אולם, ג'יפ של סיור דולק אחרי ועוצר אותי. יושב שם גם קצין בדרגת רב-סרן. אני אומר לו לאיזה גדוד אני שייך ואז הוא מורה לי לחזור ל"יבשה" ולהמשיך מזרחה בדרך לקונטרה על מנת לפגוש שם את הגדוד שלי.

אני חוזר וממשיך כשפניי מועדות לכיוון קוניטרה. ממזרח לקוניטרה, עבר הגבול ביננו לבין הסורים לפני פרוץ המלחמה.

הסורים שפרצו מערבה, נהדפו בחזרה אל מעבר לגבול רק ביום הרביעי.

 

אני עובר על הכביש ליד הקיבוץ עין-זיוון ומגיע עד צומת לפני קוניטרה שממנה פונה דרך דרומה (כביש 98) לאורך הגבול ביננו לבין הסורים, הגבול שלפני המלחמה.

אני פונה לדרך זו וכעת אני נוסע דרומה (על ציר "רשת") כשהקרבות הן לפני ומצד ימין לי.

כשבעה או שמונה קילומטר דרומה לקונטרה, הטנק שלי נזכר כי ההילוכים אצלו לא תקינים ושוב נתקע הילוך.

 

בינתיים אני שומע בקשר כי כוח שלנו נתקל בכ 12 טנקים סורים שהציבו מארב לצד הכביש לקונטרה באזור הקיבוץ עין-זיוון והכוח שלנו מנהל עמם קרב קשה.

אני מתחיל לעכל כי לפני כחצי שעה, אני עברתי – טנק בודד על הכביש כש 12 טנקים סורים ארבו בצד ומשום מה, לא ירו עלי. אני טנק בודד על הכביש, גלוי, מטרה נוחה. לצידי 12 טנקים סורים בטווח של כ 100 מ' אורבים במטרה להשמיד כלים על הכביש ואף אחד מהם לא ירה עלי. נס מספר 2.

 

יותר מאוחר, כשחשבתי על מקרה זה וניסיתי לחפש סיבה הגיונית לכך שהם לא ירו עלי והסיבה היחידה שמתקבלת על דעתי היא כי הסורים הציבו מארב בתקווה להפתיע כוח שלנו שיעבור במקום וכנראה הם לא רצו להתגלות ולהפסיד את גורם ההפתעה ע"י כך שהם ירו על טנק בודד ולכן נתנו לי לעבור בתקווה שאחרי תגיע שיירה גדולה יותר.

אני לא יודע אם באמת זו הסיבה. אולי גם לא כל-כך חשובה הסיבה. מה שחשוב שניצלתי בנס ממארב אימתני זה.

 

בינתיים, הטנק כאמור נתקע. החלטתי לנסות שוב לשחרר את ההילוך התקוע ולצורך זה, הוצאתי את הצוות מהתאים.

בשטח מתנהלים קרבות שין בשין. טנקים שלנו ושלהם מחליפים עמדות ויורים זה בזה.

אני על הטנק התקוע, על הכביש, לא בעמדה ולא במסתור, מנסה לחלץ את הילוך. לפתע, נופל פגז כ 100 מ' מאתנו ואחריו פגז שני כ 50 מטר מהטנק.

חשבתי שטנק סורי גילה אותנו ומנסה לפגוע בנו ומכוון שהטנק שלנו תקוע, אין טעם להישאר עליו. הוריתי לצוות לרדת ורצנו לתפוש מחסה בשוחה במרחק מה מהטנק. אז החלה הפגזה ארטילרית על האזור שבו נמצאנו.

אני מגלה זחל"ם שלנו במרחק כמה מאות מטר. אני מקווה שישנה עליו חוליה טכנית. במקום לשלוח מישהו מהצוות, אני מורה להם להישאר לשכב בשוחה ואני יוצא בריצה להזעיק את החוליה הטכנית.

אני רץ בין הפגזים הנופלים סביבי. כלומר, כשאני שומע את הפגז באוויר, אני משתטח על הקרקע, כשהוא מתפוצץ, אני קם וממשיך לרוץ עד ששומע את הפגז הבא ואז שוב מזנק לאיזה שוחה או גדר אבנים לתפוש בהם מחסה ועם התפוצצות הפגז, שוב קם וממשיך לרוץ.

כנראה שבאחד הזינוקים האלו, נחבלתי בידי ולא שמתי לב לזה עד יום חמישי. אנחנו עדיין ביום הראשון...

בשלב מסוים, ההפגזה נהפכה לצפופה מאוד. הפגזים נפלו אחד אחרי השני ולא הייתה שהות לרוץ בין נפילה לנפילה.

הפגזים נופלים קרוב אלי. עצמת הפיצוץ, מרעידה ומזעזעת אותי. אבק שמתרומם במקום הפיצוץ, מכסה אותי. אני שוכב על הקרקע ולא רואה כלום.

על הראש, כובע טנקיסטים. אני מוריד את הראש כאילו להסתתר טוב יותר. מניח יד ימין על כיס חולצתי, שם ישנו ספר התהילים שנתן לי אבי לפני צאתי למלחמה וכשידי על התהילים, אני אומר לעצמי שרק אלוהים יכול להציל אותי ממה שקורה סביבי כעת.

לפתע, מתפוצץ לידי פגז זרחן והשדה לידי נדלק. האש מתקדמת עם הרוח לעברי, אני קם, נסוג אחורנית והאש אחריי. אז אני רץ קדימה וקופץ מעל האש המתקדמת ואני נוחת בשטח השרוף מאחורי האש. לשם אני בטוח שהאש לא תשוב ובאמת, היא ממשיכה ממני והלאה.

אני ממשיך לשכב, הפגזים ממשיכים ליפול סביבי, הרעש איום, היד על התהילים וזה נמשך בערך כ-10 דקות כמו 10 שעות ואז שקט.

הכול נפסק. אני מרים את הראש, בודק את עצמי, הכל במקום – אני שלם. נס נוסף קרה לי זה עתה. כעת אפשר להוריד את היד מהתהילים.

 

בינתיים, קרבות הטנקים התרחקו קצת מהמקום ואין יותר רעש. אני מחפש את הזחל"ם שלעברו רצתי ומסתבר שבעת שהאזור הורעש, הזחל"ם פינה את עצמו מהשטח. הוא רחוק מאוד כעת ואין טעם לרוץ אליו.

אני חוזר למקום שבו השארתי את הצוות. לא מוצא אף אחד. מחפש אחריהם בשטח, קורא בשמו של הנהג – רק אותו אני מכיר, אין תשובה. שקט. אני לבד בשטח שרשמית נמצא בידי הסורים.

לראשי כובע טנקיסטים ובידי עוזי עם מחסנית אחת. לבד בשטח. הצוות איננו ושקט מסביב. כאילו לא קרה פה כלום רק כמה דקות קודם לכן.

איני יודע אם מה שאני מרגיש זה פחד או משהו אחר ?!

מה שלא יהיה, זה לא נעים להימצא לבד בשטח ומה עוד שזה שטח סורי כעת.

אני ממשיך להסתובב, לחפש ולקרוא בקול. עד שאני מגלה כמה מאות מטר ממני, טנק שלנו עומד על הכביש וצוותו עליו. אני ניגש אליו ושוב איני בודד....

 

כעבור כמה ימים, התברר לי שבזמן ההפגזה כשהייתי בדרכי לכיוון הזחל"ם להזעיק עזרה, אנשי הצוות שלי רצו לכיוון הטנקים שלנו שלחמו לא רחוק.

אחד הטנקים פינה אותם מן השטח והם הצליחו עוד באותו היום לחזור לבסיס היציאה שלנו בפילון. הם סיפרו שם את כל מה שקרה ואת המקום שהכול קרה. בבסיס ידעו כי נשארתי בשטח סורי תחת הפגזה צפופה וארבעה ימים לא שמעו ממני דבר. כולם הסיקו כי מצאתי את מותי בתקרית זו.

 

הצטרפתי כחמישי לטנק שמפקדו סגן נחמיה, ידיד שלי (כעת, אנו שני קצינים על הטנק) ושאר אנשי הצוות הם מכיריי בני אותו מחזור גיוס שלי (שוורץ, הרשקוביץ ודורון רבינר ז"ל) ואיתם "ביליתי" עד יום רביעי בצהריים.
לצוות לא היה נשק אישי.
למקלע המפקד, לא הייתה להם תחמושת והטנק נתקע מחוסר דלק.

לצורכי חיפוי והגנה עצמית, הוצאנו את המקלע המקביל מתוך הטנק והצבנו אותו במקום מקלע המפקד. מקלע זה והעוזי שהבאתי היוו את הנשק הקל להבטחתנו.

כמובל שיכולנו והשתמשנו גם בתותח של הטנק.

 

אני לוקח את אחד מאנשי הצוות ויחד יוצאים לחיפוש נוסף אחר אנשי צוותי וגם חיפוש זה, מסתיים כמובן ללא תוצאות.

אנו בטנק, מקיימים עדיין קשר אלחוטי עם הכוחות הלוחמים, מודיעים להם על מצבנו ומבקשים שיחלצונו. הם מבטיחים שיעשו זאת לכשיתפנו. אולם, המלחמה נמשכת ואנו נשארים בשטח.

המצבר עדיין מלא ומאפשר לקיים את הקשר. אולם, כמה זמן יחזיק מצבר זה ?! כי מחוסר דלק, איננו יכולים להניע את המנוע ולטעון את המצבר.

אנו מחליטים לסגור את מכשיר הקשר ורק כל שעה, להקים קשר ובאמת בצורה זו, מחזיק המצבר מעמד עד למחרת יום שני בבוקר.

בינתיים, הערב (של יום ראשון) יורד וחשכה משתלטת על האזור. אנחנו חמישה אנשים על טנק דומם גלוי על הכביש. חושך, לא רואים כלום. אני מנסה לאכול דבר מה אולם חוץ מכרסום קצר של ביסקוויט מנת הקרב, לא בא אוכל לפי. כאילו יום הכיפורים נמשך ולא נגמר.

באזור נמשכים הקרבות. רעש היריות נשמע ממערב לנו. ארטילריה שלנו או שלהם, קשה לדעת, ממשיכה בהרעשה כמעט בלתי פוסקת.

פגזים נופלים לפעמים ממש לידנו. אנו סוגרים את מדפי הטנק ומקווים שלא תהייה פגיעה ישירה.

לפעמים, הטנק מזדעזע מעצמת הפיצוץ הקרוב. אנו מנסים לצפות החוצה בעזרת הפריסקופים. כשההפגזה מסתיימת או שהפגיעות מתרחקות, אנו פותחים את המדפים על מנת לצפות ולהקשיב אם לא קרבו אלינו כוחות סורים בחסות ההפגזה.

 

עלינו לשמור על כוחות, לא יודעים כמה זמן נשאר כך או מה עומד עדיין לפנינו ?! אנחנו מתארגנים לשינה ולשמירה.

שניים מאתנו נשארים ערים, האחד בתא המפקד והשני בתא הטען קשר. השאר מנסים לישון בתאים, כל שעה מתחלפים. אני מנסה לישון, אולם רק מי שנמצא הרחק למטה בתא הנהג, יכול לנסות ולהתעלם מרעש הפגזים שממשיכים ליפול סביבנו כמעט כל הלילה.

אנו יודעים שבדרך כלל, הסורים מרעישים היטב לפני כל פעולה שלהם ולכן, אנו צופים כל הזמן החוצה על מנת לראות אם קרבים אלינו סורים בחסות ההפגזות.

כל שעה מקיימים קשר. עדיין המצבר מפתיע ומאפשר הקמת הקשר. הלילה ארוך, כאילו שאינו רוצה להיגמר...

אני מצליח להירדם רק לעיתים רחוקות כאשר אני מרשה לעצמי להתגבר על הפחד והמתח שכמוהם, לא חשתי מעודי.

כשתורי לשמור, אני נועץ עיני לתוך החושך ומקשיב טוב טוב על מנת לקדם כל רעה מבעוד מועד.

קר מאוד בחוץ. אנו מתעטפים בשמיכות אולם משאירים את הראש גלוי על מנת לא להקהות את חושנו.

לפנות בוקר, עוד חושך, אני בתא התותחן, נחמיה בתא המפקד ושוורץ בתא המטען. המדפים סגורים כי פגזים נופלים סביבנו. כשהאזור משתתק, השניים פותחים מדפים ושוורץ מגלה רכב סורי שקרב אלינו ממש תחת ההרעשה. למזלנו, כ 150 מטר מאתנו עמד טנק סורי פגוע כשהתותח שלו מונח על הכביש והוא שחסם לרכב הסורי את דרכו.

אני מצודד את התותח במהירות לעבר הכלי שהופיע בחושך. אני מצליח לזהות רק צללית מרובעת על הכביש, תאורה של כוונת התותח לא פועלת ולכן איני יכול לכוון במדויק.

אני מביא את הצללית למרכז התמונה שמתגלה בכוונת התותח ומתכונן לירות.

אני קצת מהסס, כלי זה שלנו הוא או שלהם ? החיילים שעליו, הם האויב או חיילי צה"ל ?

לא, זה לא חיילי צה"ל. כי כוח שלנו, היה מודיע לפני שהוא מגיע...

בתותח, טעון פגז חלול. שתי דמויות יורדות מן הג'יפ בכוונה להתקדם לעברנו... אני לוחץ על ההדק, רעש הירייה, הטנק מזדעזע וכשהכל נרגע, פגעתי או לא ?!... כן, פגעתי. הכלי הסורי נראה בוער, דמות בוערת נראית מנסה לצעוד ונופלת. קמה, צועדת ונופלת לתעלה שבצד הכביש..

לאור השריפה, אני מגלה את המספר הסורי על הכלי... אני רגוע, לפחות אני בטוח שלא יריתי על כוחות שלנו...

אולם, המתח גובר, אם יש כלי אחד, אולי יש כלים נוספים באזור. אנו ממשיכים לצפות ובינתיים עולה הבוקר ובאור ראשון, אנו נוכחים כי הכלי היה בודד. מהירייה, נהרגו שלושה סורים שהיו מצוידים בקלצ'ניקובים ובסכינים. אחד מהם, גסס עד הצהריים של אותו היום ורק אז הוא מת. ניסינו לירות עליו על מנת לחסוך ממנו את ייסוריי הגסיסה, אולם מפני שהמקלע 03, ששמנו במקום מקלע המפקד (מקלע 05), לא התאים לתושבת שלו והצרורות לא פוגעים בו.

הוריתי להפסיק לירות ולא לבזבז תחמושת יקרה כי אולי עוד נצטרך לה.

אני לא מעז לחשוב מה היה קורה לנו לו לא זיהינו אותם בחושך והם היו מצליחים להגיע אלינו...

שמענו מאוחר יותר על צוותים שנתקעו בשטח ונשחטו על ידי הסורים...

 

3)    יום שני 8/6/73 -         אנו פותחים את מכשיר הקשר כדי לדווח על התקרית, אולם המכשיר מטרטר סימן לגסיסתו של המצבר.

מעכשיו, אנו מנותקים לחלוטין. למזלנו, אחד החיילים מצויד ברדיו טרנזיסטור ואנו שומעים חדשות כל שעה. זה הוא הקשר היחידי שלנו עם העורף..

היום, יום שני, ברדיו מודיעים כי כוחותינו הדפו את הסורים עד לקו הגבול הקודם. ידיעה משמחת. מצב הרוח עולה. אולם, קרבות הטנקים שאנו שומעים הם ממערב לנו. כלומר, שהסורים עדיין נלחמים בשטחנו...

לא יודעים מה לחשוב. מצב הרוח יורד. בכלל, מצב הרוח והמתח היו אצלנו כמו ברומטר, עולה ויורד. כשהמתח עולה, הוא מגיע לשיאים שקשה ממש להחזיק מעמד ולא להשתגע.

 

באחת ההפגזות, אני בתא הנהג. משום מה, התא נותן לי הרגשת בטחון ואני מתעלם ממה שקורה בחוץ. אז יש זמן לחשוב ולהרהר על הבית, על האישה, על ההורים ועל כל מה שנשאר בעורף.

רק שבוע ימים קודם לכן, חזרתי מטיול בארה"ב והנה היום היכן אני נמצא. סגור בתוך תא בטנק, הפגזים נופלים בחוץ, מי יחלץ אותנו מפה ?!, האם בכלל נצליח לצאת מהתופת הזו ?!.

אני נזכר בספר התהילים שבכיס חולצתי, הימצאותו קרוב לליבי נוסחת בי ביטחון ואמונה כי אצליח לחזור ולצאת ממקום זה.

אני נודר כי אם אחזור בריא ושלם, אלך לבית הכנסת לאמר ברכת הגומל.

אבל, זה לא מספיק. לכן, גם אתרום חמישים לירות לעניים.... לא, אתרום מאה לירות... רק שאצליח לחזור, מי יודע ?!...

אני מחליט שמרגע זה, המטרה העיקרית שלי היא לחזור בריא ושלם, עלינו לשמור על עצמנו, זו היא מטרתנו. למען הנשים בעורף, למען ההורים, למען כל היקרים לנו וכמובן למעננו...

 

אני אוסף את אנשי הצוות, מסביר להם את מצבנו ומחליט כי מעתה אנו יורים רק להגנה עצמית. כל הקרב אלינו או המתקיף אותנו, יחטוף !!! אולם על כוחות שלא מטרידים אותנו, אין לירות. רצוי לא להתגלות כי מספיק שטנק סורי אחד יתפוש עמדה ויערוך עלינו מטווח... אנו מטרה גלוייה וסטטית ואפילו לא מסוגלים להשיב אש... פחד לחשוב מה עלול לקרות לנו....

 

הצוות מתלכד סביבי, שומע לדבריי וסומך עלי. דבר, שלעמיתו של דבר, קצת מכביד עלי.. עלי להתנהג כמפקד, לעודד את שאר האנשים.. אבל לעזאזל, מי יעודד אותי ?! גם אני בן-אדם... אבל המתח גובר ואני מחליט לגבור עליו !!! ולא להישבר.

באמת, כעבור כמה ימים, לאחר שיצאנו וחילצנו עצמנו והיינו כבר בין כוחותינו בשטח עורפי, נוצר מצב שהצעתי לצוות שכאן נפרדים דרכינו ועליהם להמשיך עם מפקדם. ניגש אלי אחד מהם וביקש שלא אעשה זאת כי הם סמכו עלי ורוצים שאמשיך איתם, המשכתי איתם....

 

לפתע, מרחוק מופיעים 2 זחלמי"ם. שלנו או שלהם, שלנו, הם קרבים על הכביש, אנו מתעודדים. אם זחלמי"ם נוסעים בשטח, כנראה שהסורים נסוגו ממנו...

אני עוצר את הזחל"ם הראשון ומשתמש במכשיר הקשר שלו ומדבר עם המג"ד שלי. מודיע לו על מצבנו ומבקש חילוץ.

המג"ד משתומם כי עד כה לא חילצו אותנו ומבטיח לטפל בדבר. אחר כך, התברר לי כי הוא נפצע וחולץ לבית-חולים ולכן לא יכול היה למלא את הבטחתו.

 

2 זחלמי"ם אלו, היו הקשר האחרון שלנו עם כוחותינו למשך הימים הבאים.

המלחמה נמשכת, 2 מיכליות דלק סוריות מופיעות על הכביש לפנינו. הזחלמי"ם מבצעים תרגול ירי יפה, כמו בסרטים ושתי המיכליות בוערות. הן בערו כך עד הערב.

 

אם לא היינו נתונים בסכנה, ניתן היה לחשוב שאנו חוזים בהצגה לא נורמאלית של מלחמה והעצוב בדבר, שכל זה לא הצגה אלא מציאות מרה ויקרה.

מעלינו מופיעים מטוסים שלנו, חודרים דרך מסך צפוף של נ.מ. . הסורים שולחים לעברם טילים. טייסנו מבצעים תרגילי התחמקות, בדרך כלל בהצלחה. אני ראיתי 2 מטוסים שלא הצליחו ונפגעו. לשמחתנו, ראיתי גם את הטייסים צונחים.

כמה פעמים ביום אנו חוזים בקרבות אויר ממש מעלינו. מנסים לעקוב אחריהם במשקפת. ממש הצגה. בכל קרבות האוויר, הייתה יד טייסנו על עליונה.

 

קרבות טנקים נשמעים ממערב לנו, קרבות אויר מעלינו וארטילריה עלינו ואנו עדיין מחכים... החברה יורדים אל הג'יפ שעליו ירינו בלילה הראשון ואוספים מזכרות. את הרובים השרופים של הסורים או את סכיניהם. אני לא אוסף שום דבר, אני כמזכרת אביא את עצמי בריא ושלם....

 

במשך היום, הלכנו לטנק שלי והבאנו מנות קרב, ג'ריקן מים, עוזי נוסף ותחמושת. כעת אנו חמישה אנשים עם 2 עוזים, מנסים לאכול על הטנק ויורדים מן הטנק רק על מנת לעשות צרכינו וגם זאת ממש ליד הטנק על מנת שנספיק להיכנס לתוכו במהירות כשיהיה צורך.

המלחמה מסביבנו ומעלינו וכך נגמר עוד יום ועוד לילה.

 

4)     יום שלישי 9/6/73      -         הרדיו מדווח על ניצחונות ועל הדיפת הסורים אולם הקרבות עדיין בשטחנו, ממערב ומדרום לנו.

שיירות או כלי רכב סוריים שנעו על הכביש שעליו אנו תקועים, נעצרים על ידינו. אנו יורים על הראשון והשני והשאר בורחים.

לאחר המלחמה התברר לי שכל מה שעשינו במשך 4 הימים היה עצירת שיירות האספקה של הסורים. הם נסעו בביטחון על כביש בשטח שליטתם ואנו "בחוצפתנו" עצרנו אותם ומנענו אספקה לסורים הלוחמים.

אנחנו, טנק בודד תקוע על הכביש, מהווים חסימה ישראלית על ציר אספקה של צבאות סוריה.

כך מגיע יום שלישי בערב ואנחנו עוד בשטח. שומעים חדשות כל שעה ומנסים לעודד את עצמנו. המתח עולה ויורד לסירוגין. עליות וירידות אלו במתח הן כל כך חריפות שממש אפשר להשתגע.

שניים מהצוות סובלים מחוסר בסיגריות ודעתן כמעט ונטרפת עליהם. הם רוצים לצאת ולחפש סיגריות בבונקרים סורים נטושים. אני מצליח במאמצים נואשים למנוע מהם לסכן את עצמם בעבור כמה סיגריות. הרי החלטתי שאחזיר את כולם בשלום...

נחמיה, מפקד הטנק, סובל מקלקול קיבה. הוא מקיא כמה פעמים ולא מרגיש בטוב מרבית הזמן.

ביום רביעי, היום שלמחרת, הוא היום שלעמיתו של דבר, הצליחו כוחותינו להדוף את הסורים אל מעבר לגבול.

ערב היום השלישי, הקרבות ניטשים ממש לידינו, מדרום וממערב לנו. הרעשים כל כך ברורים ואנו מזהים בברור את קולות הטנקים הסורים. הקולות כל כך קרובים והם נשמעים לפנינו ומצדדינו. אנו ממש מוקפים בטנקים סורים ואף אחד לא שם ליבו אלינו. הפחד גובר. נדמה לי שהלב ירד כל כך נמוך אי-שם ברגליים. המתח גובר וממש מתחילים לרעוד מפחד. נדמה לי שזה שיא המתח שהגעתי אליו במשך המלחמה. החברה פוחדים כל כך ומחליטים עוד הלילה לפנות את הטנק ולברוח מהמקום. נחמיה הקצין, מכין אותם לנטישת הטנק. הם מצטיידים במים. מסביב חושך. אני מחזיק את כולם בטנק וטוען כי לצאת ולנסות לחלץ את עצמנו בלילה זה ממש סכנה כי, לא רואים לאן הולכים ואפילו אם נגיע בלילה לכיוון כוחות שלנו, הרי הם יירו בנו כי לא יוכלו לזהותנו בחושך.

במאמצים רבים אני מצליח לשכנע אותם להישאר הלילה בטנק ומבטיח כי למחרת בבוקר, נצא לדרך.

הרשקוביץ התותחן, מסכים להישאר בטנק בתנאי שיכנס לתא הנהג ושם למטה, הוא מרגיש קצת בטוח יותר ואולי שם הוא יירגע.

 

הלילה עובר. אני לא עוצם עין כל הלילה, אנו עסוקים בזיהוי קולות טנקים הקרובים כל כך אלינו. אנו רוצים לזהות כלים שלנו.
אנו כל כך רוצים עד שאנו מזהים את הרעש כקולות טנקים ישראלים. אבל לא, אסור להחליט על סמך מה שרוצים. הקולות הם קולות טנקים סורים. המתח והפחד גוברים.

5)    יום רביעי ה 10/6/74    -         הבוקר מגיע, אני מוריד את כולם מהטנק. נזכר כי פעם באימוני חי"ר, למדתי כיצד לפתוח רווחים בין החברה כשצועדים בשטח. אני מסדר את כולם ברווחים מתאימים, נותן עוזים לראשון ולאחרון. חייל אחד נושא דגל כחול לבן על מנת שנזהה עצמנו אם נתקל בכוחות שלנו. נחמיה לוקח משקפת ואני לוקח מפה ומתחיל לנווט בשטח.

אני בוחר בנתיב הליכה שיוציא אותנו קודם לכיוון צפון, על מנת לפנות את עצמנו משטח הקרבות ואחר כך, לכיוון מערב לעבר כוחות העורף שלנו.

אני יודע כי השטח שורץ חיילים סורים, יש צורך להיזהר, אנו חמישה איש חמושים רק בשני עוזים ומצוידים בארבע מימיות מים.

לפני שמתקדמים, סורקים את תא השטח הבא במשקפת על מנת לוודא שהוא נקי. אז, ממשיכים עד הגבעה או השטח השולט הבא וכך מתקדמים בשטח עד לקיבוץ עין-זיוון. שם אנו עולים על הכביש.

אני צופה אחורה והשטח בו השארנו את הטנק, הוא כעת מוקד קרב שין בשין בין הסורים לכוחותינו המתקדמים ורודפים אותם אל מעבר לגבול.

ממש יצאנו מהשטח בדקה האחרונה. אם היינו נשארים בטנק, היינו בליבו של הקרב.

 

על הכביש, אנו מתקדמים מערבה. עוברים ליד כלים פגועים, שלנו ושלהם. מחזות מחרידים. סותמים את אפינו בעוברנו ליד גוויות מצחינות וכך ממשיכים להתקדם. עדיין שומרים על רווחים, עדיין מתוחים, לא יודעים לקראת מה הולכים ובמי נפגוש.

ממשיכים לצעוד ולאחר יותר משעה של הליכה על הכביש, מופיע מרצדס לבנה מולנו. אנו עוצרים אותה, זאת מכונית של כתבים צבאיים. הם מספרים לנו היכן נמצאים כוחותינו.

נותנים קצת סיגריות, אנו מתחילים להתעודד, אפשר לשתות קצת מים וממשיכים לצעוד.

הרבה טנקים סורים פגועים בשטח והרבה גוייות של חיליהם... צועדים וצועדים, נדמה לי שיש לי כבר יבלות ברגליים, עד שמרחוק, מתגלה הכפר נפח וליד המחנה שלידו, ריכוז של חיילים וכלים שלנו.

הלב מתרחב מאושר, הפחד נמוג, עוד כמה דקות של הליכה והגענו. ברכות שלום לבביות, שאלות הדדיות, אנו בין כוחותינו. הצלחנו ויצאנו בשלום. אנו בריאים ושלמים. הלכנו בין 15 ל 20 ק"מ.

 

אני נכנס לבונקר תת-קרקעי שבמחנה נפח, חיילים מסתובבים, אני עדיין כחולם, קשה לי לעקל את מה שעבר... ואת גודל הנס שקרה לי במשך ארבעת הימים האחרונים.

בפנים אני מוצא טלפון. אומרים לי שניתן להתקשר בטלפון זה החוצה – טלפון אזרחי.

אני מתנפל עליו כמוצא שלל רב. השפופרת בידי אולם אין קול... רק לאחר כמה דקות ארוכות, מופיע צליל חיוג.

אני מחייג. אין תשובה. עוד כמה דקות שוב צליל חיוג, שוב כמה ניסיונות חיוג, אני לא מוותר ופתאום, יש !!! הטלפון מצלצל בצד השני. הלב דופק מהתרגשות... "הלו", אישתי, עדינה על הקו... אני לא יכול לדבר. מתאמץ ואומר שהכול בסדר, אני בריא ושלם אבל איני יכול להמשיך לדבר... אם אמשיך, אפרוץ בבכי...

אני משקר ואומר שיש כאן תור גדול של חיילים ומסיים את השיחה.

בחדר, היינו רק אני והטלפון.

מנסה שוב ולאחר ניסיונות אחדים, תופש את הבית. אמא בטלפון. אותו הדבר, שוב התור שלא קיים, מחלץ אותי מהמשך השיחה ואני עוזב את החדר.

עכשיו אני רגוע, הכול נגמר ואפילו בבית יודעים וזה חשוב מאוד, שאצלי הכול בסדר.

 

אני ממשיך בטרמפים, יורד מרמת הגולן ומגיע לפילון, הבסיס שלי. נדמה שהכול חלום אבל אני צועד לכוון השער ונכנס למחנה.

צועד צעדים אחדים, אנשים נעצרים מולי, מתבוננים בי ולא מאמינים. כל המכירים אותי, יודעים שכנראה נהרגתי והנה אני צועד לפניהם בריא ושלם.

חברי, שרוני, רץ אלי, תופש אותי ומבקש שאצטרף אליו לבית הכנסת לברכת הגומל. הוא ממש לא מאמין שהוא רואה אותי חי.

קצין הקשור נעמד מולי, לא מאמין וצועק לתוך המשרד "מטלון הגיע". פקידות מציצות מפתח המשרד והשמועה נפוצה במהירות. ידידים וחברים ניגשים לברכני ואני המום, ממשיך לחלום, מה רוצים ממני ?

 

הנה קלדרון, רב סמל, שירתנו יחדיו בסדיר, תופש אותי בכתפי ואומר "טוב לראות אותך" ומספר לי כיצד הודיעו לו שנהרגתי.

 

אני עוזב את כולם, רוצה להיות לבד. קשה לי לעקל את מה שקורה. עד הערב, אני נמנע מלפגוש חברים, שיניחו לי....

הערב זה ערב סוכות. יש לנו פה סוכה צמודה לבית הכנסת. אני מצטרף בדבקות רבה לתפילת ערבית ומקבל את החג בבית הכנסת, מודה לאלוקים על שאיפשר לי לעמוד בערב החג בבית הכנסת ולהתפלל.